תולדות הקולנוע - חלק ד'

פילם נואר  Film Noir

משמעות השם "פילם נואר"

פילם נואר אינו בדיוק ז'אנר, אלא הוא סגנון. זו קבוצה של סרטים שמה שמייחד אותם זו הצורה. אלו סרטים שנוצרו בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשנים 1941 עד 1945 בהן לחמה ארה"ב במלחמה, ובולטת בהם אפלוליות, שמנוגדת לקולנוע הקלאסי.

בצרפת, שהיתה תחת כיבוש נאצי בשנים הללו, לא יכלו לראות סרטים אמריקאיים. כשהצרפתים ראו אחרי המלחמה את שלל הסרטים האמריקאיים שהופקו בזמן המלחמה, הם הבחינו שהסגנון הוא אפל: הן התאורה היתה אפלה, והן הדמויות היו אפלות. בגלל שהיה מימד אפל ושחור בולט בסרטים הללו, הצרפתים העניקו להם את השם "פילם נואר" (מילולית: סרט שחור). כך נולד השם "פילם נואר", קולנוע אפל, שהוא כאמור תיאור של הסגנון של קבוצת סרטים הזו, שהופקו באמריקה בשנות המלחמה.

 הרקע ההיסטורי לצמיחת הסרט האפל, והזרמים האומנותיים שהשפיעו עליו

 הסרט האפל (הפילם נואר), צמח בשלהי תור הזהב ההוליוודי. הרקע לצמיחתו היא מלחמת העולם השנייה. השפעה מרכזית של המלחמה היא תחושת הבלבול שאחזה ביוצרי הסרטים. על רקע מלחמת העולם השנייה חשו היוצרים בלבול ואובדן דרך. המוסר האמריקאי הברור, (שבא לידי ביטוי בעיקר בז'אנר המערבון), הפסיק להיות ברור על רקע המתרחש באירופה (מלחה"ע השנייה בשנים 1939-1945), ושאלות של מוסר וצדק נראו סבוכות מבעבר. הסרט שנחשב הראשון בסגנון זה הוא "הנץ ממלטה" (במאי ג'ון יוסטון), הופק בשנת 1941, רגע לפני הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה (בדצמבר 1941 בעקבות המתקפה היפנית על פרל הרבור). ב"הנץ ממלטה" בולטת השאלה המוסרית שאינה ניתנת לפתרון חד משמעי. השפעה נוספת של המלחמה באירופה היא הגירתם של במאים אירופאים חשובים, שברחו מהמלחמה והביאו עמם השקפות קולנועיות מקוריות, שטרם נראו בקולנוע האמריקאי. זרמים אירופאים אלו הם גם אחת מההשפעות האומנותיות הבולטות על הסרט האפל. למשל, האקספרסיוניזם הגרמני. רבים מהבמאים הגרמניים שעבדו בזרם זה בגרמניה ברחו בשנת 1933 (עליית היטלר לשלטון) לארה"ב. הזרם האקספרסיוניסטי עסק רבות בשאלות של בלבול מוסרי ושל חיפוש אמת, והשפיע רבות על התכנים ועל הצורה של הסרט האפל. השפעה אומנותית נוספת הם ספרי המתח האמריקאים של שנות ה-30 וה-40. למשל, ספריו של ריימונד צ'נדלר, שאף כתב את התסריט לסרט האפל "השינה הגדולה", ספריו של דשיאל האמט, שעליו מבוסס "הנץ ממלטה".

במה שונה הסרט האפל מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי

הסרט האפל צמח כאמור בשלהי תור הזהב ההוליוודי. הוא במידה רבה ממשיך את המסורת ההוליוודית אך יחד עם זאת מהווה נקודת מפנה בתולדות הקולנוע האמריקאי. הדבר בא לידי ביטוי הן בעלילות הסרטים והן בכלים קולנועיים.

עלילת הסרטים. הדבר בא לידי ביטוי בשבירת דמות הגיבור. הקולנוע ההוליוודי הקלאסי הראה גיבור מושלם. בעל אמונה מוצקה בצדקתו, אופי מוסרי מושלם ויכולות גבריות במיוחד (בעיקר במערבונים). גיבור הסרט האפל הוא במידה רבה אנטי גיבור. הוא חלש אופי, נגרר להרפתקאות בעל כורחו, בעל רמה מוסרית ירודה ואינו מזוהה עם הצדק. הוא נואף, מוכר את שירותיו לכוחות הרשע, שותה ומעשן ללא הרף. כך למשל, דמותו של סם ספייד ב"הנץ ממלטה", ושל מארלו ב"השינה הגדולה". שניהם בלשים פרטיים שמסתבכים בפרשיות לא הגונות, שניהם נואפים, חובבי שתייה ומעשנים ללא הרף. ההזדהות של הצופה עם דמויות אלו נובעת דווקא מחולשתם המוסרית ולא מהיותם כל יכולים. בסרט "שדרות סאנסט" מוצג הגיבור ג'ו גיליס כאדם חלש, שבשם תאוות בצע מוכן להתפשר על האמת האומנותית שלו, מה שאף מביא למותו.

תאורה. התאורה ההוליוודית הקלאסית היא חלק מהאשליה האסקפיסטית המושלמת. תאורה רבה, שוטפת, ללא צללים. תאורה שעוזרת לצופה לשקוע באשליה שלפניו מציאות. בסרט האפל, כמשתמע משמו, הדגש הוא על צילומים חשוכים, בעיקר צילומי חוץ בלילה וצילומי יום במקומות סגורים ואפלים. האפלוליות בסרטים מאפיינת את העלילה, שהיא מסתורית, עם דמויות לא-מוסריות. הדבר תורם לתחושת הבלבול של הצופה. בסרטים "הנץ ממלטה" ו"השינה הגדולה" מצולמים הבלשים במשרד כאשר אור היום מבחוץ חודר דרך תריסים מיוחדים, ונציאניים, חצי מוגפים. התאורה בפריים באה אך ורק מהאור החיצוני המקוטע, ומתקבל פריים מואר רק בחלקו. בחלקים רבים מהעלילה על הצופה לאמץ את עיניו ולהבין את המתרחש במשרד, שהוא למעשה "עולם צללים". הסרט "שדרות סאנסט" מתרחש בעיקרו בביתה האדיר של נורמה דזמונד, בית אפל במיוחד. מאחורי האפלוליות מסתתר הטירוף של נורמה, ומערכת היחסים האפלה והמוזרה בינה ובין גיליס.

יוצריו וכוכביו המרכזיים של הפילם נואר

בין הבמאים המרכזיים של הפילם נואר היו ג'ון יוסטון ("הנץ ממלטה"), שבמידה רבה הגדיר את הז'אנר, הווארד הוקס ("השינה הגדולה"), ובילי ויילדר ("שדרות סאנסט"). השחקן המרכזי של הז'אנר היה האמפרי בוגארט ("הנץ ממלטה", "השינה הגדולה").

מאפייני הז'אנר

אנטי גיבור.  הקולנוע ההוליוודי הקלאסי הראה גיבור מושלם. אלטרואיסט, בעל אמונה מוצקה בצדקתו, אופי מוסרי מושלם ויכולות גבריות במיוחד (בעיקר במערבונים). גיבור הסרט האפל הוא במידה רבה אנטי גיבור. הוא חלש אופי, נגרר להרפתקאות בעל כורחו, בעל מוטיבציה ואינטרסים צרים (חומריים), בעל רמה מוסרית ירודה ואינו מזוהה עם הצדק. הוא נואף, מוכר את שירותיו לכוחות הרשע, שותה ומעשן ללא הרף. כך למשל דמותו של סם ספייד ב"נץ ממלטה" ושל מארלו ב"השינה הגדולה". שניהם בלשים פרטיים שמסתבכים בפרשיות לא הגונות, שניהם נואפים, חובבי שתייה ומעשנים ללא הרף. ההזדהות של הצופה עם דמויות אלו נובעת דווקא מחולשתם המוסרית ולא מהיותם כל יכולים. בסרט "שדרות סאנסט" מוצג הגיבור ג'ו גיליס כאדם חלש שבשם תאוות בצע מוכן להתפשר על האמת האומנותית שלו, מה שאף מביא למותו.

תאורת פילם נואר

תאורה. התאורה ההוליוודית הקלאסית היא חלק מהאשליה האסקפיסטית המושלמת. תאורה רבה, שוטפת, ללא צללים. תאורה שעוזרת לצופה לשקוע בחלום מושלם. בסרט האפל, כמשתמע משמו, הדגש הוא על צילומים חשוכים, בעיקר צילומי חוץ בלילה וצילומי יום במקומות סגורים ואפלים. האפלוליות בסרטים מאפיינת את העלילה, שהיא אפופת מסתורין, סכנות וחוסר-מוסר, ותורמת לתחושת הבלבול של הצופה. בסרטים "הנץ ממלטה" ו"השינה הגדולה" מצולמים הבלשים במשרד כאשר אור היום מבחוץ חודר דרך תריסים חצי מוגפים. התאורה בפריים באה אך ורק מהאור החיצוני המקוטע ומתקבל פריים מואר רק בחלקים כשבחלקים שלמים מהעלילה על הצופה לאמץ את עיניו ולהבין את המתרחש במשרד, שהוא למעשה "עולם צללים". הסרט "שדרות סאנסט" מתרחש בעיקרו בביתה האדיר של נורמה דזמונד, בית אפל במיוחד. מאחורי האפלוליות מסתתר הטירוף של נורמה ומערכת היחסים האפלה בינה ובין גיליס.

פאם פאטל

דמות האישה - הפילם נואר הביא לקולנוע האמריקאי את דמות ה'פאם פאטאל' – האישה המפתה והמסוכנת. בסרטים אלו עומדים גברים במרכז העלילה אולם לנשים ישנו תפקיד מרכזי. הן מפתות את הגיבור, מרמות אותו, משתפות פעולה עם ה"רעים". בניגוד לאישה ההוליוודית הצנועה והבהירה, מציג הפילם נואר את ההפך הגמור – אישה מפתה, יצרית, מניפולטיבית ומסוכנת. כך למשל בסרט "השינה הגדולה" דמותה של כרמן סטרנווד, בחורה מינית וחסרת עכבות, שפגישתה עם הגיבור למעשה מניעה את עלילת הסרט. בסרט "שדרות סנסט" הגיבור מתפתה לעבוד בשביל הכסף שמציעה לו נורמה דזמונד (פיתוי כספי), הוא מוכר את עצמו ובכך מציג הסרט את ההשחתה שהוא עובר, והוא אף משלם את המחיר של הנפילה ברשתה כאשר ניסיון העזיבה שלו מביא למותו. בסוף הסרט היא יורה בו, והוא מסיימו כגופה המוטלת בבריכה.

הפילם נואר הושפע במידה רבה מהאקספרסיוניזם הגרמני

הרקע ההיסטורי להשפעה זו: במהלך שנות העשרים והשלושים פרח בגרמניה הקולנוע האקספרסיוניסטי. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 נמלטו רבים מהיוצרים מגרמניה, חלקם בשל היותם יהודים וחלקם משום שהיו ידועים כמתנגדים לנאציזם. מרבית הבמאים הגולים הגיעו לארצות הברית (המפורסם שבהם פריץ לאנג). במאים אלו השתלבו בתעשיית הסרטים ההוליוודית והשפיעו עליה במידה רבה, בעיקר בזרם הפילם נואר שהתפתח באותן שנים. השפעות האקספרסיוניזם על הפילם נואר באות לביטוי בעיקר מבחינת הכלים הקולנועיים (סגנון), ופחות מבחינת התוכן של הסרטים, למרות שניתן למצוא את עקבות האקספרסיוניזם גם בעלילות הסרטים.

השפעות:

צילום קונטרסטי, שימוש בתאורה חשוכה וניגודית: סרטי הפילם נואר משתמשים בתאורה כחלק מהתפיסה הכוללת של עולם מטושטש, אפל ואפור. רעיון זה בא לראשונה לעיצוב קולנועי בסרטי האקספרסיוניזם הגרמני, שניצלו את התאורה להעביר אווירה קודרת ואפלה, לצד הקצנה של רגשות ושל העלילה.

דמות האישה: בניגוד לאישה ההוליוודית המוסרית והטובה שבאה לצד הגבר, מציגים שני הז'אנרים אישה מסוג אחר. רעה, מפתה, מינית, מניפולטיבית. כך למשל דמותה של מריה ב"מטרופוליס", במאי פריץ לאנג, שלאחר שהפכה לרובוט הפכה ליצרית ופרועה, שמנצלת את המשיכה המינית כלפיה על מנת לזרוע הרס. ב"שדרות סאנסט" מתוארת הגיבורה, נורמה דזמונד, כאישה שתלטנית, מסוכנת ובלתי מוסרית, שאף בסוף הסרט רוצחת את הגיבור.

השוואה בין שני סרטי פילם נואר

הסרטים הנץ ממלטה. במאי ג'ון יוסטון, 1941

              צ'יינה טאון. במאי רומן פולנסקי, 1974

שני הסרטים משתייכים לשני ז'אנרים / סגנונות: הבלש הקשוח וגם פילם נואר.

"הנץ ממלטה" נחשב לסרט הפילם נואר הראשון. הסגנון הזה התקיים לאורך כל שנות הארבעים, ואז דעך. הסרט של אורסון וולס "מגע של רשע" נחשב לפילם נואר האחרון, נוצר בשנת 1958. בשנות השבעים והשמונים חזר הסגנון, אבל עם שינויים, עם וריאציות. הסרט "צ'יינהטאון" של הבמאי פולנסקי, שנעשה בשנת 1974 , הוא וריאציה על הפילם נואר, כלומר הוא מתפקד כפילם נואר רוויזיוניסטי, שבוחן את הסגנון, את התימות (הנושאים) ואת המוטיבים, מתכתב איתם ומשכתב אותם.

מאפייני דומים בין שני הסרטים

משרלוק הולמס אנו מכירים את דמות הבלש הקלאסי, הבלש הבריטי: מסתמך על חקירה מדעית ועל הסקת מסקנות, אינו מעורב רגשית, שייך למעמד חברתי וכלכלי גבוה, אין לו מעורבות במקרה אלא רק עניין אינטלקטואלי.

לעומתו, הוליווד העמידה אחרי מלחמת העולם השנייה את דמות הבלש הקשוח.

הדמיון בין "הנץ ממלטה" לבין "צ'יינהטאון" הוא בדמותו של הבלש הקשוח.

מאפייני הבלש הקשוח:

פגיעות פיזית. הבלש הקשוח נפצע לעתים קרובות, מוכה, מעונה, מסומם ומושלך למאסר. בסרט "הנץ ממלטה" סם ספייד חוטף מכות, מסומם, נפגע. גם בסרט "צ'יינהטאון" הבלש גיטיס חוטף מכות פעמים רבות. אפו נחתך על ידי לא אחר מאשר רומן פולנסקי עצמו, שהוא במאי הסרט, ומשחק את תפקיד המאפיונר שמעניש את גיטיס, ורומז לו בכך שאל לו לדחוף את אפו למקומות לא רצויים.

פגיעות רגשית. הבלש הקשוח קשור רגשית לקורבנות של הסרט. ב"הנץ ממלטה" סם ספייד נמשך לדמותה של גברת אושונוסי. ב"ציינהטאון" גיטיס מתאהב בדמותה של אוולין קרוס מאלריי (שמשחקת פיי דנוואיי). הבלש הקשוח גם מעורב באופן רומנטי.

רגישות מוסרית. הבלש הקשוח נתקל בהצעה לשוחד כספי או לשוחד מיני. קשה לו לזהות במי הוא יכול לבטוח ובמי לא, בשל זיקתו הרגשית לחשודים ולקורבנות. סם ספייד שומע מגברת אושונסי בסוף הסרט שהיא אוהבת אותו. אבל הוא אינו נשבר. וגם גיטיס בסרט "ציינהטאון" מקבל הצעת שוחד מנוח קרוס (שמשחק ג'ון יוסטון, שביים את "הנץ ממלטה"), דמות של אדם כל יכול.

חולשה כלכלית. הבלש הקשוח אינו במעמד חברתי גבוה כל כך. לכן ההצעה הכלכלית מפתה אותו. המשרד שלו נמצא בחלק חלש של העיר.

מידת השליטה. הבלש הקשוח נמצא בתוך המבוך. הוא אינו שולט בתעלומה. הוא מתקשה להבין מה מתרחש. לפעמים אחרים מתמרנים אותו ומנצלים אותו והוא מבין זאת באיחור.

כל אלה הם מאפיינים דומים בין הבלש סם ספייד ("הנץ ממלטה") לבין הבלש ג'ייק גיטיס ("צ'יינהטאון").

השוני בין שני הסרטים:

הבלש גיטיס, בסרט של 1974, דומה לבלש סם ספייד בסרט של 1941. כמו סם ספייד, גם גיטיס פועל בשנות השלושים בלוס אנג'לס, וכמותו הוא חושף שחיתות בקנה מידה נרחב. אלא שישנם הבדלים משמעותיים בין גיטיס של "צ'יינהטאון" לבין הבלשים הקשוחים של הקולנוע ההוליוודי משנות הארבעים. גיטיס, כמו בלשים אחרים בשנות השבעים בקולנוע, נכשל. הוא מתערב בפרשה, מסתבך, ובמקום להביא לפיתרון התעלומה, להגנה על חפים מפשע, למיגור הרוע, מה שגיטיס מביא הוא אסון. הרוע מנצח.

סם ספייד מסגיר בסופו של דבר את הבחורה. הוא אינו נכנע לפיתוי שלה. הוא אומר לה בסיום, כי היא חייבת לשלם את המחיר על המעשה שלה (היא רצחה את השותף שלו לעבודה במשרד החקירות). הסוף מרמז, שהבלש הקשוח הצליח למגר לפחות חלק מהרוע. לעומתו, גיטיס אינו מצליח לחסל ולו חלק קטן מן הרוע.

גיטיס הוא גיבור טראגי. הוא אינו גיבור הוליוודי קלאסי, שמנצח. התערבותו במציאות מעוררת את כוחות הרוע, והם קמים נגדו כדי להביס אותו.

התבוסה של גיטיס בסוף הסרט היא מוחלטת. האישה שניסה להציל נהרגת, הבת שלה, עליה היא ניסתה לגונן, נאספת על ידי האיש החזק, נוח קרוס. גיטיס אינו מצליח להשיב את הסדר על כנו, אינו מצליח לכונן סדר מוסרי, אינו מצליח ליצור תחושה של "נעשה צדק".

האיש הרע מחזק כוחו. במקום שנוח קרוס ייענש על המעשה שלו – גילוי עריות, השתלטות הן על האדמה והן על המים – הוא זוכה לחזק את כוחו ואת שליטתו.

פטאליזם. הסרט "צ'יינהטאון" מציג עמדה פילוסופית של פטאליזם. גיטיס אומר בסוף "עדיף לעשות כמה שפחות". הפטאליזם מאמין,, כי אין טעם לפעול במציאות משום שממילא אין לאדם כוח לשנות את גורלו. זה מה שגיטיס למד בעברו באיזור צ'ינהטאון, בו עבד כשוטר, וזה מה שהוא לומד בסוף הסרט, כשהוא מבין שכאשר פעל נגד רעיון הפטאליזם – הוא הביס את עצמו ולא את הרעיון. לעומת זאת, ב"הנץ ממלטה" הבלש הקשוח מצליח לפעול ולשנות את המזימה של הרעים, הוא מסכל אותה ואף מעניש את האישה שפגעה בשותפו.

הקונטקסט ההיסטורי של הסרט "צ'יינהטאון" (1974)

ניתן להציע הסבר לכשלונו של גיטיס. ההסבר מצוי בתקופה הקשה שבה מצויה ארצות הברית באמצע שנות השבעים. בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים התרחש משבר בארצות הברית. נוצרה תחושה של כישלון, של חוסר אמון בממשל ובשלטון. הסיבות:

• כישלון מלחמת וייטנאם. 58 אלף חיילים אמריקאים הרוגים, מיליון וייטנאמים הרוגים, תחושה שארצות הברית אחראית לפשעי מלחמה.
• פרשת ווטרגייט. הנשיא ניקסון התגלה כנשיא מושחת. ניקסון ניתח בבחירות 1972 אך אז גילו שני עתונאים של הוושינגטון פוסט, בוב וודוורד וקרל ברנסטין, כי ניקסון שלח פורצים למטה המפלגה היריבה והם התקינו שם מכשירי ציתות. אחר כך ניסה ניקסון לחבל בחקירתו. הוא התפטר באוגוסט 1974 והיה לנשיא האמריקאי היחיד שהתפטר אי פעם.
• רציחות פוליטיות. הנשיא ג'ון קנדי נרצח בשנת 1963. אחיו, הסנטור רוברט קנדי, נרצח בשנת 1968. המנהיג השחור מרתין לותר קינג נרצח בשנת 1968. כולם היו מזוהים עם בשורה חדשה ועם תקווה.

בארצות הברית נוצרת תחושה של חוסר תקווה. השחיתות מתגברת, הטוב אינו מנצח את הרע, המוסר אינו ברור, הצדק אינו שולט.

גם גיטיס, בסרט "צ'יינהטאון", אינו מצליח להשיב את הסדר על כנו. להיפך, השחיתות רק מתחזקת. הנבל, נוח קרוס, מבסס את מעמדו כשליט ענק. הוא שולט על המקורות ששייכים לאלוהים: אדמה ומים. והוא שולט גם על הצאצאים: נולדה לו בת מביתו (גילוי עריות), ועכשיו הוא משתלט גם על נכדתו. הרוע משתלט והטוב נדחק הצידה. זו חשיכה מוסרית מוחלטת.

הסרט האפל  –  שנות הארבעים והחמישים בארה"ב

רקע היסטורי. לאחר מלחמת העולם השנייה, ותחילתה של המלחמה הקרה, ארה"ב נכנסה לפרנויה מהמעצמה האדומה. הקולנוע הקלאסי איבד את קהלו ה"מפוקח" שלא חיפש בריחה מהמציאות דרך סיפורי אגדה או מחזות זמר. היה חיפוש אחר המתח, הסכנה, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והוכחתה לאכזריותו של האדם. הסרט האפל נתן מענה לכל תשוקותיו של הצופה האמריקאי באותם שנים. גם גורם הזדהות, גם כניסה לאזורים אפלים באנושות, גם ניצחון המוסר על האופל, לפעמים על חשבון הגיבור, אבל תמיד על חשבון האישה הקטלנית.

הסרט האפל הושפע משלושה סגנונות שונים שהגיעו לעולם בשנות השלושים:

אכספרסיוניזם גרמני – יותר מכל זרם אחר השפיע על הסרט האפל. יש המגדירים את הז'אנר של הסרט האפל כוואריאציה אמריקאית לסגנון הגרמני. אותו שימוש בדמות האישה הקטלנית, מאבק בין טוב ורע, תאורה אפלולית. 

"האזרח קיין" – השימוש בתאורה וחקירת הבלש היא אחד המרכיבים שהשפיעו מאוד על יוצרי הסרט האפל. קדרותו של הסרט וסיפור אי מוסריותו של הגיבור, שנענש על כך בסוף, היו חדשניים לתקופתו של וולס. הם היוו גורם משפיע בהרכב המבנה של הז'אנר.

B MOVIE – סרטים סוג ב'. סרטים שהוכנו בפחות תכנון והיוו "הופעת חימום" לסרט המרכזי שבאו לראות בקולנוע. הסרטים היו בשחור לבן עם הפקה מצומצמת, צילומים באולפנים קטנים ולפעמים בלוקיישנים אמיתיים, סיפורים מהחיים ודמויות של אנשים ריאליסטים בד"כ פושעים. הסרט האפל נראה ויזואלית מאוד דומה לסרטי סוג ב' ואף לעיתים סרטי סוג ב' היו בז'אנר זה. 

מעבר אפל /  דלמר דייבס (1947)

גיבור שהוא אנטי גיבור – הגיבור "וינסנט פרי" דרך משחקו של המפרי בוגארט מתואר כפושע שאנו לא בטוחים עד הסוף שהוא חף מפשע. הוא תחמן, יש בו רשעות, מאוד אנושי, אבל חסר ברק כמו הגיבורים המיתולוגיים ההוליוודים.

תאורה אפלולית -  הסרט מצולם בשחור לבן ובנוסף הוא מואר בצורה אפלולית כאשר רב הסצנות מתרחשות בלילה. התאורה הקונטרסטית המביאה לניגוד את האור והצל לשחור ולבן ובכך מסמנת את הגיבורים בכל סצנה מי הטוב ומי הרע.

פאם פאטאל – הפאם פאטאל, היא אישה המפגינה את מיניותה. עפ"י סולם הערכים של הסרט היא מדורגת אחרונה ועל כך היא נענשת בסוף הסרט במותה הטרגי אך ההכרחי.  האישה הקטלנית יכולה להיות דמותה של איירין (לורן באקול) אבל מסתבר שבעצם זאת מאדג' הרוצחת והמפלילה, שבסוף גם מתה כאשר היא מועדת בחלון. היא לא סקסית במיוחד בגלל זה יש בלבול עם דמותה של איירין . אבל כל העלילה מתרחשת בעקבות תחמנותה של מאדג' האישה עם הכובע – סמל לכוח גברי אסור לנשים.

תסריט פאראנואידי -  התסריט מתוסבך ומתאר חוסר צדק דרך צירופי מקרים כמעט בלתי אפשרי כשהכל מנוהל ע"י מאדג' האישה הקטלנית שמנסה להרוס את הגיבור. סיקוונס הניתוח הפלאסטי מוכיח גם את התחושות הפאראנואידיות שאני זה בעצם לא אני ואולי אני אדם אחר בכלל.

מתרחש בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 – הסרט מתרחש בסאן פרנסיסקו בשנות הארבעים. כל הלבוש והתפאורה נראות אמינות לחלוטין.

קול על – voice over  - מחשבותיו של הגיבור והרהוריו נשמעים בקריינות ברקע. בנוסף לכך בגלל שבחלק הראשון איננו רואים את הגיבור אלא רק שומעים אותו יש כאן מן תחכום ז'אנרי של דיבור הגיבור מבלי שנראה אותו והבנת מחשבותיו.

הנץ ממלטה / ג'ון יוסטון (1941)

גיבור שהוא אנטי גיבור – הגיבור, סאם ספייד, דרך משחקו של המפרי בוגארט, מתואר כפושע שאנו לא בטוחים עד הסוף שהוא חף מפשע. הוא תחמן, יש בו רשעות, מאוד אנושי, אבל חסר ברק כמו הגיבורים המיתולוגיים ההוליוודים.

תאורה אפלולית -  הסרט מצולם בשחור לבן ובנוסף הוא מואר בצורה אפלולית כאשר רב הסצנות מתרחשות בלילה. התאורה הקונטרסטית המנגידה את האור והצל לשחור ולבן ובכך מסמנת את הגיבורים בכל סצנה מי הטוב ומי הרע.

פאם פאטאל – הפאם פאטאל, היא אישה המפגינה את מיניותה. עפ"י סולם הערכים של הסרט היא מדורגת אחרונה ועל כך היא נענשת בסוף הסרט במותה הטרגי אך ההכרחי.  האישה הקטלנית יכולה להיות דמותה של בריג'יט אושונסי (מארי אסתור) ואכן היא לובשת בהתחלה כובע אבל היא באה על עונשה בסוף כאשר ספייד מרשיע אותה ברצח שותפו למשרד החקירות.. אבל כל העלילה מתרחשת בעקבות תחמנותה של אושונוסי, האישה עם הכובע – סמל לכוח גברי אסור לנשים.

תסריט פאראנואידי -  התסריט מתוסבך ומתאר חוסר צדק דרך צירופי מקרים כמעט בלתי אפשרי כשהכל מנוהל ע"י אושונוסי האישה הקטלנית שמנסה להרוס את הגיבור. סיקוונס הסיום מוכיח גם את התחושות הפאראנואידיות שספייד חש נבגד ע"י אותה אישה שרצחה את שותפו למשרד.

מתרחש בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 – הסרט מתרחש בסאן פרנסיסקו בשנות הארבעים. כל הלבוש והתפאורה נראות אמינות לחלוטין.

casablanca

קזבלנקה / מייקל קורטיז (1942)

גיבור שהוא אנטי גיבור – הגיבור "ריק בליין" דרך משחקו של המפרי בוגארט מתואר כפושע שאנו לא בטוחים עד הסוף שהוא חף מפשע. הוא תחמן, יש בו רשעות, מאוד אנושי, אבל חסר ברק כמו הגיבורים המיתולוגיים ההוליוודים.

תאורה אפלולית -  הסרט מצולם בשחור לבן ובנוסף הוא מואר בצורה אפלולית כאשר רב הסצנות מתרחשות בלילה. התאורה הקונטרסטית המנגידה את האור והצל לשחור ולבן ובכך מסמנת את הגיבורים בכל סצנה מי הטוב ומי הרע.

פאם פאטאל – הפאם פאטאל, היא אישה המפגינה את מיניותה. עפ"י סולם הערכים של הסרט היא מדורגת אחרונה ועל כך היא נענשת בסוף הסרט במותה הטרגי אך ההכרחי.  האישה הקטלנית יכולה להיות דמותה של אילזה לונד לזלו (אינגריד ברגמן) אבל מסתבר שבעצם זאת מאדג' הרוצחת והמפלילה, שבסוף גם מתה כאשר היא מועדת בחלון. היא לא סקסית במיוחד בגלל זה יש בלבול עם דמותה של איירין . אבל כל העלילה מתרחשת בעקבות תחמנותה של מאדג' האישה עם הכובע – סמל לכוח גברי אסור לנשים.

תסריט פאראנואידי -  התסריט מתוסבך ומתאר חוסר צדק דרך צירופי מקרים כמעט בלתי אפשרי כשהכל מנוהל ע"י מאדג' האישה הקטלנית שמנסה להרוס את הגיבור. סיקוונס הניתוח הפלאסטי מוכיח גם את התחושות הפאראנואידיות שאני זה בעצם לא אני ואולי אני אדם אחר בכלל.

מתרחש בשנות ה- 40 של המאה ה- 20 – הסרט מתרחש בקזבלנקה בשנות הארבעים. כל הלבוש והתפאורה נראות אמינות לחלוטין.

sunset bulv

שדרות סנסט / בילי ווילדר (1950) – סרטו של בילי ווילדר עוסק בטרגדיה שהתרחשה אצל שחקנים ובימאים בהוליווד עם המעבר מהראינוע אל הקולנוע. סיפורו של תסריטאי המסתבך עם החוק ובורח לאחוזתה של נורמה דזמונד שחקנית העבר הכותבת עימו תסריט לסרט חדש שהיא רוצה שיביים הבימאי שגילה אותה ססיל בי דה מיל (הנותן הופעת אורח בסרט בדמותו). אולם ברגע שהתסריטאי רוצה לצאת מהעסקה היא רוצחת אותו. הסיפור מתחיל בקריינות של התסריטאי המת בתוך הבריכה המספר לקהל כיצד הגיע למצב זה. כל הסרט הוא מעיין פלאשבק פארודי.

ויליאם הולדן המגלם את התסריטאי הצעיר היה כוכב עולה בשנת 1950. עימו שחקו כוכבת העבר של הראינוע גלוריה סוונסון שבעצם גילמה דמות פארודית ומפלצתית של עצמה. את מקס המשרת מגלם הבמאי-שחקן פרידריך פון שטרוהיים שהיה במאי מפורסם בתקופת הראינוע אך במעבר לקולנוע ובזבזנותו הרבה בהפקות גרמו להפסקת העסקתו כבמאי. ליהוקם של שני השחקנים הללו היה בעצם מן מחווה והכרת תודה על פועלם בתקופת הראינוע כמו גם מבט סרקסטי אל עבר תוצאות כניסתו של הקול לקולנוע. דרך ז'אנר הפילם נואר בנה ווילדר סרט אפל העוסק בהוליווד ומראה את פניה הקשות והאכזריות.

סוונסון המגלמת סוג של פאם פאטאל ההורגת את הגיבור, שבויה בתוך חלומה להיות כוכבת ולחזור לאולפניה של הוליווד ובמקביל היא רודה במשרת שלה שהיה במאי שלה ובתסריטאי הצעיר שהיא מאמצת לחיקה. סרט זה אשר יצא לקראת סוף עידן הפילם נואר מסמל את המשחק הפארודי שלעושה ווילדר בז'אנר כאמצעות הליהוק והעלילה הפתלתלה.    

בילי ויילדר, "שדרות סאנסט"

בשנת 1950 ביים בילי וויילדר את סרטו הקלאסי "שדרות סאנסט". זה היה הראשון מבין הסרטים שנעשו כביקורת על הוליווד. סרט על ההרס שהיא מביאה לנפשם של כוכביה. הסיפור עסק בכוכבת עבר גדולה מתקופת הסרט האילם, המנסה בכל כוחה לעשות "קאמבק".

הגאונות של בילי ויילדר התבטאה לא רק בכתיבה או בבימוי המדהים אלא בשימוש שלו בהיסטוריה "אמיתית" לכאורה. לא סתם נבחר שם הרחוב הזה לסרט. באותם ימים היה הרחוב שדרות סנסט הרחוב העשיר שכל גדולי הוליווד גרו בו בבתיהם, טירותיהם.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של "הגיבור המת", תסריטאי כושל המגיע לביתה של כוכבת עבר פסיכוטית. הוא הוויס אובר של הסרט, הגווייה הצפה בבריכת השחייה בפתיחה. זו נקודת מבט חדשנית ומיוחדת. את תפקיד הכוכבת הפקיד בידיה של גלוריה סוונסון. שהייתה אז כוכבת סרטים אילמים נשכחת. תפקיד המשרת האישי שלה מופקד בידי אריק פון סטרוהיים.

זה אחד הסרטים המצוטטים ביותר מבחינת ציטטות ומשפטים בתולדות קולנוע והפכו לבלתי נשכחים. כשהתסריטאי (כשעוד היה חי) רואה לראשונה את נורמה דזמונד, השחקנית המבוגרת הוא אומר לה: 

"את היית שחקנית גדולה פעם"

"אני עדיין גדולה. הסרטים הם שנעשו קטנים"

בסצנה אחרת:

"אנחנו לא היינו צריכים מלים. לנו היו הפנים שלנו."

בסוף הסרט, כשהיא כבר מוטרפת לגמרי וצלמי יומני הקולנוע באים לראות אותה נלקחת למאסר, היא רואה פתאום את המצלמות והזרקורים ואומרת "תגידו לססיל ב. דה מיל שאני מוכנה לקלוזאפ." משפט שצוטט בעשרת סרטים ושכל חקיין יגיד אותו לפחות פעם אחת בקריירה שלו.

אבל אלו רק החלקים המבדרים יחסית. מה שוויילדר עשה, בימים שהפוסט מודרניות עוד לא נולדה, הוא שיא הפוסט מודרניזם. יש שם סצנות נפלאות שאנשים משחקים את עצמם וחשוב מזה, הם מתייחסים לקריירה האמיתית שלהם. ססיל בי דה מיל נראה שם מביים סרט של עצמו. באסטר קיטון (קומיקאי מתקופת הסרט האילם) מגיע לשחק קלפים עם השחקנית הזקנה.

בסצנה אחרת היא מחקה למען התסריטאי שחקנים כמו צ'ארלי צ'אפלין ואחרים. זו פארודיה על פארודיה. הוא קורא לידידה מוזיאון השעווה של הוליווד. בסצנה אחת יושבת נורמה דזמונד עם הצעיר ומראה לו סרטים אילמים ישנים שהשתתפה בהם. ויילדר השתמש באמת בסרט אילם מאוד מפורסם, (המלכה קלי), האחרון שגלוריה סוונסון באמת עשתה בהוליווד, בבימויו של אריך פון סטרוהיים, לו הייתה נשואה בחיים תקופה קצרה. זה הסרט האחרון ששניהם עשו ולא גמרו אותו אף פעם בגלל פלישת הקול. בסצנה אחרת המשרת (אריק פון סטרוהים) מספר לצעיר את הביוגרפיה של נורמה דזמונד ואומר לו:

"היא לא תמיד הייתה כזאת. אתה לא מתאר לך מה הוליווד יכולה לעשות לילדה טובה בת שש עשרה"

בסצינה החותמת את "שדרות סנסט" יורדת נורמה דסמונד, כוכבת הראינוע שזה עתה ירתה למוות במאהב שלה, התסריטאי הצעיר ג'ו גיליס, במדרגות ביתה אל אולם הכניסה שלו, שבו מחכים לה נציגי משטרת הוליווד ועדה של עיתונאים וצלמים. נורמה, שלא היתה יציבה במיוחד כבר בתחילת הסרט, כבר יצאה מדעתה לגמרי והיא מאמינה שהיא נמצאת סוף סוף באתר הצילומים של הקאמבק הגדול שייחלה לו: הפקה של "סלומה" בבימויו של גדול הבמאים, ססיל ב' דה מיל. היא מתקרבת למצלמה, עיניה המטורפות בוערות, אצבעותיה לכודות במין מחול פיתוי משונה, ומכריזה: "אני מוכנה לקלוז-אפ שלי, מר דה מיל". המוסיקה, ספק מצמררת וספק אירונית, גואה. סוף.

הכרזתה של נורמה דסמונד היתה לאחד ממשפטי הסיום הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע, והמושג "קלוז-אפ בחסות דה מיל" היה לסמל של המגלומניה הגובלת בטירוף המאפיינת את עולם הזוהר ההוליוודי ואת תעשיית הסלבריטאות בכלל.

האקספרסיוניזם הגרמני

הפילם נואר האמריקאי

האקספרסיוניזם הגרמני

היוצרים המרכזיים באקספרסיוניזם הגרמני:

פריץ לאנג

·         פריץ לאנג

·         פרידריך מורנאו

·         רוברט וינה

·         קארל מאייר

הסרטים המרכזיים:

·         הקבינט של ד"ר קליגרי, במאי רוברט ויין, 1920

·         נוספרטו, במאי פרידריך מורנאו, 1922

·         מטרופוליס, במאי פריץ לאנג, 1927

האקספרסיוניזם הגרמני התפתח בתחילת המאה 20 בגרמניה, לאחר מלחה"ע ה-1, שהשאירה את גרמניה עם תחושת תבוסה ובמצב של שפל חברתי ולאומי. מתוכו צמח האקספרסיוניזם.

האקספרסיוניזם כזרם אומנותי התפתח בעיקר כאנטיתזה לאימפרסיוניזם.

הזרם לא שרד זמן רב אך השפעתו על הוליווד ניכרת בסרטי אימה וסרטי הפילם נואר. בין השאר, משום שהבמאים מהזרם נאלצו להגר לארה"ב עם עליית הנאציזם והביאו אתם להוליווד את מאפייני הזרם.

האקספרסיוניזם מבליט את המציאות הסובייקטיבית של האמן ומבטא רגשות בקיצוניות, הגזמה ועיוות. to express  = לבטא

מאפיינים תוכניים:
תפיסה דיכוטומית- מאפיין עיקרי בזרם. חלוקה קיצונית וטוטאלית של המציאות- טוב מול רע. שחור מול לבן (מלחמת בני האור בבני החושך).

"קליגרי"- פראנסיס, ג'ין ואלן הטובים לבושים בלבן ובצבעים בהירים לעומת דר קליגרי ועוזרו הרשעים שלבושם כהה.

"מטרופוליס"-חלוקה קיצונית לשני מעמדות, האליטה חיים בעיר העליונה, בגן- גן עדן שם הכל מואר וכולם לבושים בצבעים בהירים והפועלים בעיר התחתונה- גיהינום שם אין שמש והם ולבושם זהה כהה.

הגיבור הטוב לבוש לבן ואביו אדון העיר בשחור.

נוספראטו- הדמויות הטובות יפות והדמויות הרעות מכוערות ומפחידות. מאבק בין הכוחות, בין שני המצבים המוחלטים- כשהרוחות מתחזקות בלילה (באפלה) ומפחידות את בני האדם; כשנוספראטו משתלט על האוניה ומפיץ את המגיפה בעיר; כשתושבי העיר מנסים לעצור את המחלה ואת הטירוף. בסוף, כשהטוב מנצח, מדובר בניצחון מוחלט גם כן.

שימוש במיתוסים עתיקים ואגדות עם- שימוש בציטוטים ומושגים ממיתוסים נוצרים וגרמניים. (הגולם, מפלצות, ערפדים).

קליגרי- הסיפור על דר קליגרי הוא מיתוס מהמאה ה11.

מטרופוליס- המדען המטורף יוצר את מריה הרובוט שמובילה להרס כמו המדען שיצר את פרקנשטיין.

נוספראטו- סיפור ערפדים קלאסי- ערפד שמוצץ דם אנוש, ישן בארון קבורה וחי בטירה מבודדות, נטושה ומאיימת. בארץ הרוחות יש גם רוחות נוספות, והיא מכושפת- הכרכרה שלוקחת את הוטר לטירה של נוספראטו נשלטת ע"י רוחות.

 דואליות בדמות האישה- מצד אחד מוצגת האישה כתמימה טהורה ועדינה ומצד שני כשטנית, מטורפת ומאיימת. בנוסף היא המפתה (מעין פאם פאטל) המסיתה מדרך הישר ומובילה את הגבר לאבדון מוחלט.

קליגרי- ג'יין מתחילה כבלונדינית עדינה שכולם רוצים אותה ולאחר החטיפה היא מתחילה להשתגע ולהפוך לחלק מרוחות השאול.

מטרופוליס- הדואליות בסרט מובהקת, חלוקה מוחשית. מריה האמיתית הטובה וכפילתה מריה הרובוט השטנית. כשמריה הטובה עוזרת למורדים ומריה השטנית רק מובילה להרס טוטאלי.

נוספראטו- הלבוש של אשתו של הוטר, מתחלף בסרט בצורה קיצונית מלבן לשחור וחוזר חלילה, לפי מצבה הנפשי והיא הופכת מאישה שפויה ובתולית למטורפת שנשלטת על ידי כוחות שטניים מרושעים.

בביתה, עם בעלה, היא האישה התמימה, הטובה והשלווה, הלבושה לבן. כשבעלה יוצא למסע היא מגיבה בצורה מוגזמת, מתלבשת בבגדי אבל, ובהמשך מופיעה בלבוש שחור.

בקטע בו משתלטת עליה רוחו של נוספראטו, היא לבושה שוב בלבן ונראית שלווה ותמימה, אך הרוע משתלט עליה. בקטע נוסף היא נראית מתהלכת מתוך שינה, ובאחר היא עומדת מול החלון ושולחת ידיה לשמיים- נראית מטורפת בעליל.

יחס שלילי למדע- עקב מלחמת העולם הראשונה הפך המדע לנשק מאים להשמדה (המהפכה התעשייתית) ולכן בסרטים האקספרסיוניסטים היחס למדע הוא שלילי. דמות המדען המטורף והמאיים.

קליגרי- קליגרי עצמו הוא מכשף המתעסק בהעלאת מתים לחיים כשבסוף מסתבר שהוא מנהל בית החולים. הקבלה זו מראה את המדע באור מפוקפק למדי (רופא מכשף)

מטרופוליס- בגלל המדע נוצרת מריה הרובוט שמעודדת את הפועלים להרס.

נוספראטו- בסרט מופיע מדען ומדבר על צמחים טורפים כאילו היו רוחות רעות. ברור מהתנהגותו שהן מרגשות אותו, והוא מפחיד את תלמידיו.

בסרט האכזבה מהמדע, שהורגשה בתקופה זו- אותו מדען, המשמש גם כרופא, בודק את אשתו של הוטר וטועה באבחון הבעיה שלה- הוא אומר שהיא חולה, כאשר בעצם משתלטים עליה כוחות הרוע (כשהיא חשה את ההרג ההמוני שמחולל נוספראטו).

מלומדי העיר, מצדם, לא מצליחים להתמודד עם המגיפה שהגיעה עם נוספראטו באוניה, ופשוט מתחבאים ממנה.

עלילה רב כיוונית- תסריט לא ליניארי. שימוש בסיפורי מסגרת, קפיצות בזמן, פלאשבאקים, חלומות.

קליגרי- סיפור מסגרת- הסוף מופיע בהתחלה. יש שתי עלילות- אחת על אדם חולה בנפשו המספר על אהובתו והשניה, פרנסיס וג'ין במסעותיהם כנגד קליגרי. בסוף מסתבר שכל הסרט הוא הזיה של פרנסיס., חלום שהוא סובייקטיבי מטבעו.

נוספראטו- הסרט עשיר בסיפורים קצרצרים של דמויות שונות המושפעות מהמתרחש בסרט (החברים של הוטר אצלם מתגוררת אשתו). הוא גם לא מתקדם בצורה ליניארית ברורה, אלא מספר את הסיפור הראשי תוך מעקב אחר סיפורים שונים- של נוספראטו והאוניה, של הוטר, של אשתו של הוטר, של סוכן הדירות.

דגש על רבדים פסיכולוגיים- הסרטים עוסקים לרב במשברים נפשיים, על גבול טירוף.

קליגרי- בסוף הסרט מתגלה שנקודת המבט ממנה מסופר הסרט היא של פראנסיס והוא חולה נפש- מספר לא אמין. כל הסרט הוא הזיה שלו. בנוסף גם ג'ין וקליגרי מאבדים את שפיותם.

נוספראטו- השיגעון מלווה את כל הסרט, באופן שבולט במיוחד בהתנהגותם של סוכן הדירות ושל אשתו של הוטר בהשפעת כוחות הרוע. דמויות אחרות מושפעות מהטירוף של המצב כולו- כשהעיר כולה נכנסת לפאניקה בגלל המגיפה. אנו גם נחשפים לרגשות והתחושות של הדמויות- מהטירוף של אשתו של הוטר ועד לפחד של הוטר עצמו (ושאר הדמויות) מנוספראטו.

מסרים פוליטיים סמויים- החדרה שלא במודע של אמירות פוליטיות וחברתיות. לרב מדובר במסרים נאצים לגבי הצד הרע ביהודי, הטוב הוא הגרמני. הרע מוצג כגורם חיצוני שבא להרעה לתושבי העירה הטובה

קליגרי- דמותו של קליגרי דומה לדימוי היהודי הנודד- אדם זר ונודד, בא והולך במפתיע, נמוך, שמן, אף ארוך, אדם המגיע לעירות, משליט בהן רוע והולך

מטרופוליס- ביקורת על החברה ועל החלוקה למעמדות.

.נוספראטו- סוכן הבתים המכוער קורא שפה זרה ומתנהג באופן מוזר וחשוד. הוא שולח את הוטר למסע בארץ הרוחות שבעקבותו נוספראטו מחל את המגיפה. לאחר מכן הוא מתגלה כמשרת של נוספראטו לאחר האזהרות שניתנו להוטר מצדיק את הפחד מהיהודים הזרים שמנסים להשתלט על גרמניה והעולם. מהפחד נובעת השנאה- כלפי כוחות הרוע בסרט, וכלפי היהודים במציאות.

בנוסף ישנו דמיון ברור כבר בין מראהו של סוכן הדירות ובין קריקטורות קלאסיות של יהודים בתקופה שקדמה לשואה

מאפיינים צורניים:

ויזואליות טוטאלית- הכל קיצוני, מעוות, אפל וחולני. שימוש בכל הכלים כל מנת להעביר תחושות או את עולמן הפנימי של הדמויות. ולבטא דיכוטומיה בדמויות, בדמות אחת בלבוש, איפור ותאורה.

תפאורה- תפאורה דו מממדית, אקסצנטרית לא אמינה ולא מציאותית. הקומפוזיציות מעוותות הזויות חדות. שימוש בקווים ישרים ועקומים,

קליגרי- התפאורה בלתי ריאליסטית בעלת פרספקטיבה מעוותת וחסרת דיוק. ביתו של קליגרי עם דלת עקומה, פנסי הרחוב מעוותים. בתים על בתים בזויות בלתי אפשריות.

נוספראטו- תפאורה מעוותת המחזקת את תחושת השיגעון והאימה, בולט בטירה בארץ הרוחות ובבית הנטוש שמול ביתם של גיבור הסרט ואשתו. ארון הקבורה בו חי ונוסע הערפד הוא אובייקט מפחיד ולא נפוץ. נעשה בסרט גם שימוש בתחפושות של רוחות רפאים, ונוספראטו מצויד בציפורניים ארוכות ומאיימות.

תאורה- תאורת קונטרסטית או law key - אפלולית וגותית. ניגודים חזקים של אור וצל שמחזקים  את האפקט של עיוות החלל ומבטאים את הדיכוטומיה בסרטים.

קליגרי- משחקי האור והצל שיקפו את האורות והצללים בנפשם של הגיבורים

מטרופוליס- עיר הפועלים חשוכה ואפילה ללא שמש בעוד העיר העליונה מוארת ויפה.

נוספראטו-בקטעים בארץ הרוחות, בטירתו של נוספראטו ובמקומות נוספים בהם מתפתח שיגעון בגלל הערפד (כמו בית המשוגעים) יש שימוש בתאורה קונטרסטית. קיים בסרט קטע של שימוש בצל (המאפיין את כוחות הרוע), כשהצל של ידי הערפד מופיע מעל לדמותה של הבחורה התמימה הישנה בבגדים וסדינים לבנים (המסמלים את הטוב) ומשתלט על לבה.

איפור- איפור מוגזם. תאטרלי, גותי, קונטרסטי. מעביר הבעה מוגזמת של רגש (מושפע מהתאטרון).

קליגרי- איפור קונטרסטי, מוגזם וגותי. האיפור השחור של העוזר של קליגרי יוצר תחושה מאיימת. השינוי שחל בג'יין מתבטא באיפור. האנשים בעיר מאופרים מאוד ונראים כמו רוחות

נוספראטו- הדמויות הרעות או המטורפות בסרט (הערפד נוספראטו וסוכן הדירות) מאופרות באיפור כבד, קונטרסטי מאוד, מוגזם ומפחיד

צילום- צילומים מזווית נמוכה, ושימוש בעדשות בעלות זווית רחבה, אשר בנוסף להענקת זווית ראייה רחבה יותר, יוצרות פרספקטיבה מעוותת.

קליגרי- זוויות צילום מיוחדות, קלוז אפים, אלכסונים (בפרים לא בזוית). הקלאוז אפ הראשון שבו רואים את העוזר, החטיפה של ג'ין בהרים.

נוספראטו- קטעים מסוימים מצולמים מזוויות חריגות, מוזרות (הכרכרה שמצולמת בזמן הנסיעה מהצד ומקדימה, באלכסון). בארץ הרוחות המסתורית- זווית הצילום החריגה באה לחזק את תחושת המסתורין והאימה באזור ארץ הרוחות.

-          משחק- משחק מוקצן, דגש על העברת הרגשות של הדמויות. (בנוסף השפעה של התיאטרון המסורתי, ואילוצים טכניים של התקופה- איכות הצילום הירודה והחוסר בצליל).

קליגרי- משחק מוגזם הבעות פנים קיצוניות, התעלפויות של ג'ין.

נוספראטו- הבעות הפנים והמחוות הגופניות המופיעות בסרט הן כולן מוקצנות ומוגזמות (כשגיבור הסרט, מתעורר בפונדק בו עצר לנוח ומפהק פיהוק גדול ומתמשך

-          עריכה- ערכיה שנחשבה חדשנית, מקורית ומהפכנית, דבר זה התבטא בעיקר בדיזולב.

נוספראטו- העריכה קופצת מאירוע לאירוע, דבר הבולט במיוחד באמצע הסרט, כשהעלילה מתפצלת לסיפור שבטירה, לסיפור שבעיר ולסיפורים של דמויות נוספות שונות (לא מדובר בעריכה מקבילה, המציגה אירועים שיש בניהם קשר ישיר).

הקבינט של דר קליגרי: (1919, רוברט וינה)

סרט זה נחשב לסרט הפסיכיאטרי הראשון ומאז כמעט ואינו זרם או ז'אנר שאינו נוגע בנושא.

היוצרים גרמו לתחושה של בלבול וערעור תפיסת המציאות אצל הצופים לאורך כל הסרט (והז'אנר בכלל). ע"י שבירת הזמן והמקום, סיפור מנקודת מבטו של אדם מטורף, תפאורה, איפור ומשחק מוגזמים.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פרנסיס אך הוא מתגלה לבסוף כמשוגע, כלומר כמספר לא אמין, ניתן להבין שהרציחות נובעות מהאלטר אגו שלו והם פתרון נפשי להשגת הנערה בה הוא חושק (ולכן היא הטריגר- הפאם פאטל), הוא הורג את המתחרה על ליבה וכן מנסה להרוג את אביה, שני העומדים בדרכו להשגתה. הזומבי הוא כלי שרת ליצרים (שלו או של קליגרי) לכן רואים את הרצח בצללים בלבד  ניתן להבין את הרציחות כמאוויי הid ולא כרציחות אמיתיות (בעיקר בגלל שהזומבי מעדיף לבצע את זממו המיני בבחורה ולאו דווקא רצח וזה בדיוק מושא תשוקתו של פרנסיס.

מטרופוליס: (1927, פריץ לאנג)

הסרט מציג עולם בעייתי, דיסאוטופי המציג את הפחד מפני התיעוש והטכנולוגיה. מתוך הסרט עולה התחושה של העדפת המכונה על פני אדם, בדידות וריקנות של האדם בחברה המודרנית.

הקשר לנאציזם- בדומה לשואה הגרמנים והעולם בכלל הדחיקו את הזוועות שהתרחשו- את מה שקורה בעיר.

השוטים של הפועלים ההולכים בסך לחומה בלונג שוט הלונג שוט יוצר זהות חסרת אישיות, בנוסף תפאורות ענק המגמדות את האדם עוד יותר, כל אלה יוצרות אסוציאציה למחנות ההשמדה.

תהלוכת האלונקות ומכונת ההשמדה מזכירה את המשרפות.

מדע בדיוני- השוטים הפתוחים הם הבסיס הוויזואלי לסרטי המדע הבדיוני וכן צילומי העיר הדחוסה והרכבים המעופפים שמופיעים אח"כ בבלייד ראנר, דו"ח מיוחד וכדו'

אלמנטים דתיים, נוצריים-

התגלות האלוהית בדמות מארגנת המרד במערות הקבורה מריה הקדושה שהופכת למריה מגדלנה לאחר הפיכתה לרובוט

סיפור מגדל בבל- תחושת הכאוס שעזרה להצמיח את הנאציזם שהיה אמור לעשות סדר.

משולש אדיפאלי- לאחר שנרמז כי למריה הרובוט היה קשר רומנטי עם האב, והבן היה מאוהב במריה נוצר משולש אדיפאלי שהוא גם השילוש הקדוש

 מריה כמו חווה גורמת לבן- אדם להבדיל בין טוב לרע ולכן הוא מושלך מגן עדן.

נוספרטו: (1922, פרידריך מורנאו)

המספריים של אדוארד: (טים ברטון)

מאפיינים אקספרסיוניסטיים:

שימוש בתפאורה מעוותת- התפאורה בטירה זוויתית ומעוותת, וכוללת חפצים מפחידים שנראים לא טבעיים. עיצוב הטירה בסרט מזכיר מאוד את טירת הערפד בסרט "נוספרטו" מזרם האקספרסיוניזם הגרמני באביזרים המפחידים, בגודל המאיים ובזוויות החדות.

שימוש באיפור מוקצן- לבושו השחור המוזר של אדוארד, שמחוברות אליו מספר חתיכות מתכת, באיפור הקונטרסטי הכבד בפניו, ובתסרוקתו הקוצנית המוזרה. האיפור הקונטרסטי מזכיר את דמות המומיה מהסרט "הקבינט של דוקטור קליגרי".

יחס שלילי למדע- המדען המטורף שיצר את אדוארד (אמנם אדוארד הוא טוב, אך הסרט מזהה אותו בבירור עם מאפיינים אפלים ומתייחס אליו כאל יצור מעוות ולא טבעי), המכונות המפחידות (כולל ידי המספריים של אדוארד), וחוסר האונים של תושבי העיירה להתמודד בצורה רציונאלית עם התופעה החריגה המכונה אדוארד (מספר אנשים מציעים לאדוארד עזרה של רופא או מנתח פלסטי, אבל העניין לעולם לא מתקדם)

שימוש במיתוסים עתיקים ואגדות עם-

גיבור הסרט הוא צעיר שנאלץ להתמודד לראשונה עם העולם האמיתי ולהפוך לבוגר- אגדות ילדים רבות עוסקות בתהליך ההתבגרות של הדמות הראשית.

משולבים בסרט אלמנטים לא טבעיים המוסיפים לסיבוך מצבו של הגיבור ומקשים את ההתמודדות עמו- הטירה המפחידה, המכונות, ידי המספריים של אדוארד.

אגדות מציגות תוכן בלתי מודע באמצעות סמלים ומטאפורות- הילד מזדהה עם גיבור האגדה, ומעשיו מסייעים לילד להתמודד עם משברים בחייו. ב"המספריים של אדוארד" הבמאי עצמו מזדהה עם דמות הגיבור- הסרט כולל רגשות מילדותו). בנוסף קיים בסרט רובד חבוי של ביקורת על החברה

אגדות ילדים מפורסמות- המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין-  מפלצת שהורכבה מחלקי גופות אדם, קמה לחיים כיצור מעוות ומפחיד היא יוצאת מכלל שליטה וגורמת למהומה כמו ידיד המספריים של אדוארד. פינוקיו- הסיפור על ילד העץ שרצה כל חייו להפוך לילד אמיתי כך אדוארד אומר בתוכנית הטלוויזיה שכל רצונו הוא להיות נורמלי.

בשתי האגדות מסופר על יצור לא אנושי, אך בעל מראה והתנהגות אנושיים-חלקית, שנוצר על ידי אדם זקן ובודד (הנגר ב"פינוקיו", והמדען פרנקנשטיין)- כמו המדען שיצר את אדוארד.

האגדה בסרט שונה מאגדות אחרות בהיותה אפלה מאוד (עיצוב הטירה והאווירה בה, הפגם הגופני המפחיד של הגיבור, שבאגדות רגילות מגולם ע"י נסיך אציל ויפה-תואר), בכך שהדמויות בה פחות שטוחות (משנות את עמדותיהן במהלך הסרט, לא תמיד ברור מי הטוב ומי הרע), ובסוף הרע שכרוך בפרידת הגיבור ואהובתו (לעומת "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" הקלאסי).

האגדה בסרט מעבירה ביקורת, וזו הסיבה העיקרית לעיוותה.

אמירת הבמאי- בכך שיצר אגדה מעוותת הבמאי אומר שהחיים אינם יפים כפי שנהוג להציגם, אנשים יכולים להפוך מטובים לרעים ולהפך, והסוף לא תמיד טוב.

טים ברטון מעביר ביקורת על החברה- ביקורת שמקורה טמון אולי בילדותו הקשה מבחינה רגשית. ברטון נאלץ להתמודד עם קור וניכור בחברה, ואולי אף עם ידידים שבוגדים בו (לעומת אגדות, בהן יש טוב ורע מוחלטים), והנושאים עולים בסרט כחלק מהקשיים בהם נתקל אדוארד. גם הסוף עצוב- ניסיון ההשתלבות בחברה נכשל, ואדוארד השונה שב לחיות בטירתו המבודדת.

רגשות הניכור של הבמאי בסרט מתבטאים בעיצוב דמותו של אדוארד- האמן המוכשר אך המשונה, ובעלילת הסרט- אדוארד מנסה להשתלב בחברה אך היא מנדה אותו ממנה בגלל מוזרותו.

בתחילת הסרט אדוארד לובש את בגדיו השחורים המשונים שמזכירים רובוט (והתנהגותו ההססנית בהתאם- הוא כמעט ולא זז או מדבר במהלך המפגש הראשון עם פג והשיחות הראשונות בניהם, וכאשר נע או אומר משהו הוא עושה זאת בצורה רובוטית קצרה ותכליתית), וגוון עורו הבהיר הלא-טבעי מוזכר מספר פעמים. בהמשך פג מלבישה אותו בבגדים רגילים- ובכך מתחילה את מאמציה לעזור לו להשתלב בחברה האנושית הנורמאלית. במקביל היא מנסה כל הזמן להסתיר את צלקותיו ומתלוננת על צבע עורו- אולי גם מנסה לכפות עליו באיפור.

לקראת סוף הסרט, כשאדוארד בורח מהמשטרה ומתושבי העיר המפוחדים, הוא קורע את הבגדים האנושיים שקיבל באקט סמלי של וויתור על הניסיון להשתלב- הוא מעדיף את חייו הקודמים. כמובן שלאחר אקט זה האיפור הקונטרסטי שמציג את דמותו כשונה (ודרמתית) לא ימשיך להשתנות כמו שקרה במהלך הסרט- אדוארד חוזר למלא את תפקידו המקורי של צעיר מוזר שחי לבד בטירה מבודדת.

הפילם נואר האמריקאי

היוצרים המרכזיים:

·         ג'ון יוסטון (הנץ ממלטה)

·         האוורד הוקס (השינה הגדולה)

·         בילי ויילדר (שדרות סנסט)

·         אורסון וולס (מגע של רשע)

הסרטים המרכזיים:

·         הנץ ממלטה. במאי ג'ון יוסטו, 1941

·         השינה הגדולה. במאי הווארד הוקס, 1946

·         ביטוח חיים כפול. במאי בילי ויילדר, 1948

·         שדרות סנסט. במאי בילי ויילדר, 1950

·         מגע של רשע. במאי אורסון וולס, 1958

סרטים מאוחרים שהושפעו מפילם נואר:

·         צ'יינה טאון. במאי רומן פולנסקי, 1974

·         כחום הגוף. במאי לורנס קסדן, 1981.

·         בלייד ראנר. במאי רידלי סקוט, 1982

·         סודות אל.איי. במאי קרטיס הנסון, 1997

·         האיש שלא היה שם. במאי יואל כהן, 2001

שורשיו של הסרט האפל הם בסוגת "הבלש הקשוח" בספרות בשנים שלאחר השפל הגדול בארצות הברית, אך שורשיו העמוקים יותר מגיעים עד לאקספרסיוניזם הגרמני (שיוצריו היגרו לארה"ב עם עליית הנאצים) ול"רומן הגותי" הבריטי מן המאה ה-18 והמאה ה-19. הזרם הוא זרם מבקרים שהוגדר מאוחר יותר.

התפתח בארה"ב בשנות ה40 50 בתגובה לזוועות מלחה"ע העולם. העולם המתואר בסרטי הפילם נואר הוא עולם מושחת, ציני, שמונע ע"י כוח, מין וכסף.

זוועות המלחמה, וההתנהגות הלא אנושית בזמן המלחמה, הצביעות של החברה האמריקאית באה לידי ביטוי בסרטים בהם הגיבור הוא אנטי גיבור, אגואיסט וציני שלא חושש לרצוח, העם האמריקאי כבר התרגל לראות דם. בנוסף יש שימוש בסמלים פאלים כדי להראות בטחון, גבריות. הסרטים עמוסים בסיגריות, אקדחים, שתייה חריפה.

מושג הקונספירציה מאוד בולט בסרטים- תמיד מגלים משהו חדש, חושפים עוד שקר, בסוף פותרים את התעלומה הפתרון תמיד מפתיע.

מאפיינים תוכניים

טשטוש- טשטוש הגבולות בין הטוב לרע, בין צדק לשחיתות, לא ברור מי לטובתך ומי נגדך ואפילו הגיבור הוא על גבול הפושע. המוסר שהיה כ"כ ברור בסרטים ההוליוודים הקלאסיים התערער בעקבות המלחמה והפכך להיות יחסי ודו ערכי.

הנץ ממלטה, השינה הגדולה- בסרטים אלו הבלש רוצח והתנהגותו לא שונה משל כל פושע אje

אנטי גיבור- הגיבור ההוליוודי המושלם, האלטרואיסט בעל אופי מוסרי מושלם מוחלף בגיבור חלש אופי, בעל מוטיבציות ואינטרסים צרים (חומריים), בעל רמה מוסרית ירודה שאינו מזוהה עם הצדק. הוא שותה ומעשן ללא הרף, נואף ומוכר את שירותיו לכוחות הרשע. השגת המוטיבציה שלו מתבצעת בדרך "המטרה מקדשת את האמצעים"

לגיבור קרה אירוע נורא בעברו שבגללו הוא הפך לציני חסר רגישות.

הנץ ממלטה, השינה הגדולה- הגיבורים שניהם הם בלשים פרטיים שמסתבכים בפרשיות לא הגונות, שניהם נואפים חובבי שתייה ועישון. הם לא כל יכולים (בשינה הגדולה האישה מצילה את חייו) הם עובדים עם המשטרה כשנוח להם.

סם ספייד (הנץ ממלטה) אומר שהוא אוהב אנשים ששותים כבר בהתחלה מכיוון שזה אומר שהם סומכים על עצמם

פאם פאטל- בניגוד לאישה ההוליוודית הכנועה והצנועה הפאם פאטל היא אישה מסוכנת וקטלנית. היא מסתורית ומסקרנת ולכן הגיבור נמשך אחריה. היא מפתה ומרמה אותו לפעמים מול הפאם פאטל עומדת האישה הטובה.

השינה הגדולה- כרמן היא בחורה מינית וחסרת עכבות, כבר בפגישתה הראשונה עם הגיבור היא מתעלפת עליו ואומרת שהוא חמוד. אחותה נחשבת לאישה הטובה ופיליפ מתאהב בה.

הנץ ממלטה- מיס אושאנסי היא שקרנית ותחמנית כפי שהיא מעידה על עצמה וקטלנית- שותפו של מארלו נשבה בקסמיה נרצח, בסוף מסתבר שעל ידיה.לעומתה נמצאת מזכירתו של סם שעוזרת לו שבירת התסריט ההוליוודי- העלילה בפילם נואר היא סבוכה ומפותלת, מין פאזל שמושלם רק בסוף הסרט כשהגיבור פותר את התעלומה והשקרים כולם נחשפים. יש מספר רב של דמויות שלא ברור למי הן נאמנות.

הנץ ממלטה- בסרט כל פעם מתגלה פרט חדש עוד ועוד דמויות מעורבות בפרשייה ורק בסוף מתגלה האמת לגבי הרציחות והנץ.

מאפיינים צורניים

תאורה אפלה- התאורה ההוליוודית תורמת לאשליה אסקפיסטית המושלמת. בפילם נואר, לעומת זאת, פשוטו כמשמעו: הסרט אפל. התאורה היא קונטרסטית, או תאורת מפתח חלשה  law key. צילומים חשוכים, צילומי לילה בחוץ (סצינות צולמו באמת בלילה, ללא שימוש בפילטרים, באופן המכונה "הלילה האמריקאי") וצילומי יום במקומות סגורים ואפלים.

צילום בשחור לבן כאשר לרוב היחס בו בין הכהה והבהיר היה 10:1, במקום היחס המקובל עד אז של 3:1. צללים של תריסים ונציאנים, המוטלים באופן דרמטי על פני הגיבור המציץ אל הרחוב מן החלון.

התאורה האפלולית משרתת את העלילה המסתורית, שמשדרת סכנה ותורמת לתחושת הבלבול של הצופה.

הנץ ממלטה, השינה הגדולה- הבלשים מצולמים במשרד כאשר אור יום חודר דרך תריסים חצי מוגפים כשזהו מקור התאורה היחיד. הפריים שמתקבל מואר רק בחלקים

אווירה של ייאש, ציניות, הומור שחור- ארה"ב מתוארת כמחוסרת גברים שהלכו להילחם במלחמה והנשים נופלות קורבן לכנופיות פשע

לוקיישנים- רוב הסצינות בעיר הגדולה בלילה שמייצגות את הבידוד והניכור, קטנותו של האדם מול העולם האפל, הלילה עוטף את הדמויות ומותיר אותן מסתוריות

מוזיקה נוגה- ג'אז או בלוז תורמת לתחושת הייאוש

צילומים במקומות "לא מוסריים"- בארים מועדוני לילה ובתי זונות בהם מעשנים ושותים כל הזמן.

צילום- צילום קלסטרופובי ומעיק, קומפוזיציות מעוותות ופריימים סגורים. זוויות נמוכות ועקומות- צילום בדיאגונאל (אלכסון). לעיתים גם צילום השתקפויות של דמות במראה או דרך זכוכית.

·          

הנץ ממלטה, השינה הגדולה- הבלשים סם ספייד ופיליפ מארלו נראים די עייפים מכל המצב וחסרי כל הבעה ורגש.

השפעת האקספרסיוניזם הגרמני על הפילם נואר

עם עליית הנאצים לשלטון נמלטו רבים מהיוצרים בזרם האקספרסיוניזם לארה"ב. במאים אלו השתלבו בתעשיית הסרטים ההוליוודית והשפיעו עליה במידה רבה, בעיקר בזרם הפילם נואר שהתפתח באותן שנים.

השפעות:

• תאורה- תאורת קונטרסטית או law key - אפלולית וגותית. ניגודים חזקים של אור וצל שמחזקים  את האפקט של עיוות החלל.
• דמות האישה- אישה מסוג אחר, לא ההוליוודית המוסרית והטובה אלא האישה היא המפתה המסיתה מדרך הישר ומובילה את הגבר לאבדון מוחלט. כך גם בפילם נואר האישה היא מינית קטלנית ומסוכנת
• צילום- צילומים מזווית נמוכה, ושימוש בעדשות בעלות זווית רחבה, אשר בנוסף להענקת זווית ראייה רחבה יותר, יוצרות פרספקטיבה מעוותת. אמצעים נוספים לעיוות התמונה השכיחים בסרט האפל כוללים צילום השתקפות האדם במראה, או במראות רבות, צילום דרך זכוכית.

BODY HEAT

כחום הגוף / לורנס קאסאדן

עו"ד מצליח בגילומו של וויליאם הרט מתאהב ונופל ברשתה  של פאם פטאל בגילומה של קתלין טרנר  היא מציעה לו לרצוח את בעלה ולזכות בכספו. הסרט מזכיר לנו את סרטו של בילי ווילדר ביטוח חיים כפול מ 1948.

קוד הייז

קוד הייז

לאחר ביקורת קשה על תעשיית הסרטים ועל המוסר הפגום של אנשי הוליווד, החליטו מספר אנשי מפתח בתעשייה הוליוודית לקבוע אמנה שתשמור על טוהר המידות. אותה אמנה בשמה "קוד ההפקה" הייתה אחראית על התסריט, הבימוי, וההפצה. 

ויליאם ה. הייז היה עורך דין שעמד בראש הארגון שאיחד בין כל חברות ההפצה של הסרטים. בשנת 1930 הוא ניסח את הקוד ובשנת 1934 הוא התקבל ונכנס לתוקפו עד שנשבר ע"י מספר סרטים בסוף שנות החמישים ושנות השישים.

בראש המבקרים היו קבוצות דתיות שביקשו להחזיר את המוסר לקולנוע.

להלן מספר חוקים מתוך הקוד:

"לא יופק סרט שיוריד את הרמה של אלה שיצפו בו" ; "משמע, אסור שתתעורר אצל הצופים אמפתיה כלפי הצד המבצע פשע, החוטא, או ההולך בדרך עקלקלה." 

"שיטות של פשע לא יוצגו באופן מפורש"

"לעולם לא יוצג שימוש בלתי חוקי בסמים"

"קדושת המשפחה ומוסד הנישואין תישמר"

"סצנות תשוקה לא יכללו בסרט כשאינן הכרחיות לעלילה"

"נשיקת תאווה מתמשכת, חיבוק תאוותני, ג'סטות והעמדות מפתות אסורים להצגה"

"פיתוי ואונס מותרים רק במידה שהם נרמזים... הם לעולם לא יהיו נושא ראוי לקומדיה"

"סטיות מיניות, או כל רמז אליהן מאסורים בהחלט"

"קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים אסור בהחלט"

"איברי המין של ילדים לעולם לא יחשפו"

"אסור להשתמש במילים קדושות כמו אלוקים, ישו, או הצלוב, וכן לא בקללות גסות כמו לעזאזל, בן זונה, וכדומה..."

"אנשי דת לא יצגו כדמויות נלעגות ולא יגלמו את דמות הרע"

בנוסף לחוקים אלו היה חובה להראות את ההורים ישנים במיטות נפרדות, את הסוף היה צריך לשנות כך שהסדר יחזור והרשע ייענש.

סרט שלא עמד בקריטריונים לא הופץ ונגנז, תסריטים שונו, בימאים פוטרו וכולי...

הקוד גרם לתסריטאים רבים ובימאים לעקוף את הקוד בצורות מתוחכמות כמו בחלף עם הרוח אומר רט "לעזאזל" ויכוחים רבים נסבו על המילה שאושרה לבסוף מכיוון ש"הייתה" מחויבת לעלילה ולספר המקורי.

ביטולו של הקוד

לקראת אמצע שנות החמישים התחילו הסרטים לעקוף את הקוד עד שגרמו בשנת 1966 לאחר הסרט "בוני וקלייד" לביטולו הרשמי.  באותה שנה קיבלה על עצמה הוליווד את שיטת הדירוג שממליצה לאיזה גיל הסרט מומלץ ע"פ קביעה של ועדה.

חמים וטעים / בילי ווילדר (1959) -  בקומדיה משחקים ג'ק למון וטוני קרטיס שני נגנים עדים לרצח במאפיה בשיקאגו. כדי לברוח מהמאפיונרים הם מתחפשים לנערות בתזמורת ונוסעים עמם לעיירת חוף. שם העניינים מסתבכים כאשר קרטיס מאהב בשוגאר (מרילין מונרו) הזמרת בתזמורת ואת למון מטריד איש עשיר ומבוגר. בסוף הסרט כאשר קרטיס עם מונרו ולמון בתלבושת האישה עם האיש המבוגר בורחים בסירת מנוע, ישנו הדיאלוג שתרם לשבירת הקוד. בזמן הבריחה מנסה למון לשכנע את האיש המבוגר שלא כדי לו להתחתן עמו. הוא ממציא כל מני תירוצים שהאיש המבוגר הודף אותם כשלבסוף הוא מוריד את הפאה האומר לו: "אני גבר" כתגובה אומר לו האיש המבוגר : "אף אחד לא מושלם."

האמרה ההומוסקסואלית החתרנית תרמה לשבירת החוקים במסווה של קומדיה תמימה.

בוני וקלייד

בוני וקלייד/ ארתור פן (1966) –  סרט אלים במיוחד על זוג הרוצחים הצעירים שהסעיר את אמריקה בשנות השפל הכלכלי. וורן בייטי ופיי דנוואי משחקים את הזוג אשר סבל מילדות קשה ומתחברים להיות זוג הרוצח אנשים בצורה קרה, ושודד בנקים. השבירה של הקוד הייתה גם בלשון הגיבורים המקללים, וגם בעובדה שהגיבורים הם פושעים הרוצחים והם יוצרים הזדהות וסימפתיה אצל הצופה המוכן לקבל את ההרג ומצדיק אותו לפעמים. סצנת הסיום היא האלימה ביותר כאשר המשטרה עושה מארב לזוג ומרסס אותם הרבה מעבר לסביר .הבמאי ארתור פן יצר סצנה עם עוצמה חזותית עצומה כאשר גופותיהם של בוני וקלייד ממשיכים לזוז מהאש הממשיכה לרסס אותם. הצילום והעריכה באותו קטע משתפים פעולה ליצירת פורקן רגשי של הסרט במוות הרואי שמתרחש במקביל אצל בוני וקלייד, החבר שהלשין ושורות המשטרה המרססים אותם בכדורים. הזווית וחוסר התזוזה של המצלמה מגבירים את התחושה של הגופות המרוססות שזזות.

האזרח קיין / אורסון וולס 1939 - 1942

כאשר אורסון וולס קיבל לידיו את שרביט הבימוי של ה"אזרח קיין" הוא עשה היסטוריה.

בגיל 26 הוא קיבל תקציב בלתי מוגבל וחוסר התערבות של האולפן ביצירתיותו.

וולס יכל לצור בלא הגבלה את "האזרח קיין" וכן עשה.

שילוב הז'אנרים בסרט כמו שילוב המבע הקולנועי שנוצר עד אז, הביא את הסרט לשיא והחל לצור תקופה חדשה בקולנוע.

וולס שנודע כבמאי תיאטרון ישב שנתיים וכתב את התסריט לסרט במקביל צפייה בהמוני סרטי שנעשו עד לשנת 1939 דרך החינוך העצמי לקולנוע שילב וולס את הזרמים האכספרסיוניסטים הגרמניים, הסוריאליסטים הצרפתיים, העריכה הסובייטית, המותחנים האנגליים, האפוסים האיטלקיים,והדרמות האמריקאיות. 

אמנם וולס סבל מהחופש של האזרח קיין בכך שלכל סרטיו הבאים התערבו חתכו, קיצצו ושינו ע"פ שיקול דעתם, אבל את גדולתו של הסרט "האזרח קיין" לא ניתן למחוק.

חידושים קולנועיים שיצר אורסון וולס בסרטו "האזרח קיין" משנת 1939.

תסריט – פסיפס של חקירה עיתונאית. התסריט מהווה סיפורים קצרים ארוגים כפאזל ענק האמור לתת תשובה על מהות דמותו של אותו אזרח קיין המפורסם. דרך חקירת העיתונאי אנו מוצאים את עצמנו בפלאשבקים לעברו של הגיבור המת. הפרולוג והאפילוג של הארמון המוזר, עם האכספוזיציה כיומן חדשות שלפתע אנו מחוץ להקרנתו, כל אלו יצרו סרט שבנוי מחלקים ומצריך מספר צפיות עד להבנתו הכוללת.  

ז'אנר – אי אפשר לקטלג את הסרט לשום ז'אנר. הסרט מכיל מגוון רחב של ז'אנרים (דרמה, קומדיה, מיוזיקל, אימה, פיוטי, אפל) ולכן קטלוגו הוא בלתי אפשרי בשל השילובים ושבירת המוסכמות הז'אנריות.

משחק – משחק ריאליסטי שבא מהתיאטרון. המשחק כל כך אמין של וולס בזכות האיפור ומשחקו הוא עובר מנער בן 26  לקשיש בן 70 . המשחק אינו תיאטרלי בכלל כי אם אמין בניגוד למשחק הכוכבים הוליוודים שהכל היה גדול ובהגזמה.

תפאורה – בניית סטים מוגבהים ועם תקרה. בגלל צילומים מזוויות נמוכות, היה הכרח לבנות סטים מוגבהים ובנוסף לכך לעצב להם תקרה. השיטה האולפנית הייתה רגילה לצור חדר כאשר הקיר השלישי הוא המצלמה, אולם התפיסה של וולס אילצה לבנות סט מתוחכם יותר שיראה גם אמין הרבה יותר.

תאורה – העלמת אור המילוי ובכך הפיכת התאורה לקונטרסטית. כאשר התאורה מתפקדת רק עם אור מרכזי ואור אחורי הדבר יוצר הצללה על הדמות. אותו ניגוד בין אור וצל יכול להתפרש כניגוד בין טוב ורע. הדמות של קיין כילד מוארת ועם התקדמותו הדמות נעשית אפלולית יותר ויותר בעזרת התאורה.

צילום – עדשות רחבות עומק שדה גדול במיקוד. הצלם גרג טולנד השתמש בעדשות רחבות כדי להשיג את המרחב המקסימלי שיאפשר לשחקנים לנוע בפריים. בנוסף לכך הוא הצליח ליצור תמונה ממוקדת בכל האלמנטים בפריים כאשר יש קדמת פריים ואחורי פריים שניהם ממוקדים וברורים לעין בו זמנית. בסצנת המכירה של צ'רלס קיין כילד לבנקאי שלושת המבוגרים נראים התמונה וקיין הילד בעומק משחק עם המזחלת.

קומפוזיציה – שילוב של עומק, מרחב הפריים מתפרס על כל העומק שניתן. תזוזות באלכסונים פנימה והחוצה כאשר יש הדגשה תמידית על הפורגראונד והבאקראונד. זהו ניסיון לצור תלת ממדיות ע"י השחקנים ואלמנטים בתפאורה הריאליסטית ולא בתפאורה מעוותת כמו באכספרסיוניזם.

עריכה – שילוב של כל סוגי העריכה הקיימים. העריכה הקלאסית ההוליוודית, הסוריאליסטית האירופאית, ומונטאז האטרקציות הרוסית. השילוב יוצר את האפקט שכל קטע נערך בהתאם לתחושה שהוא אמור לייצג ולא כעריכה עם רעיון כולל.

" אפשר להסיר את שמו של אורסון וולס מכותרות הפתיחה, לא תהיה לכך כל חשיבות,כי למן השוט הראשון,ומדובר כאמור בכותרות הפתיחה, ברור וודאי שהאזרח קיין ניצב מאחורי המצלמה." פרנסואה טריפו  

מגע הרשע סרטו של אורסון וולס 1958 .

סרטו של אורסון וולס מגע הרשע מספר את סיפורו של בלש ותיק בשם הנק קונילין בגילומו של אורסון וולס, הנק יוצא לחקור פרשת רצח מסתורית בגבול שבין מכסיקו לארה"ב. לחקירה מצטרף בלש מכסיקני בשם ווארגס בגילומו של צ'רלטון הסטון, הבלש המכסיקני מגלה כי הנק הוא בלש מושחת והוא יוצא להוכיח זאת, הנק מצידו מנסה להפליל את וארגס כאילו הוא משתמש בסמים. לבסוף הנק הבלש המושחת נחשף באמצעות הקלטה של וידוי בסופו של הסרט.

לסרט מאפיינים של זרם הפילם- נואר וז'אנר סרטי הבלש שהם חלק מסרטי הפילם נואר. הסרט מצולם בתאורה אפלולית אקספרסיוניסטית. הסרט שייך לתקופה הרוויזיוניסטית של סרטי הבלש, אנחנו מזדהים עם הנק הבלש האמריקאי עד אשר אנחנו והבלש הוורגאס מגלים שהנק הוא משוחת בסצנת מקלות הדינמיט שהוטמנו בקופסת נעלים.   

הפאם פאטל בסרט היא בעלת פאב טניה בגילומה של מרלן דיטריך . חשוב לציין שתי סצנות האחת הנק קוניילין נכנס לפאב,  טניה מסתכלת עליו ואומרת "זמנך עבר אנחנו מקרינים סרטים בטלוויזיה" בסצנה זו ניתן לראות כיצד זמנו של הבלש חלף והקולנוע ההוליוודי בדעיכה מכיוון שיש טלוויזיה. סצנה שניה לקראת סוף הסרט מבקש הנק לדעת את עתידו אך הפאם פאטל אומרת לו "אין לך עתיד" רמז לסופו של הסרט.

בסרט אורסון וולס עושה כמה חידושים ומנסה את שפת הקולנוע.

סצנת הפתיחה היא שוט אחד באורך 7 דק'.

המוזיקה והסאונד בגרסת הבימאי של הסרט היא דיאגטית.

שנות ה50 היו השנים שבהם הומצא מכשיר ההקלטה הנייד אורסון וולס בסצנת הסיום מדגים את השימוש במכשיר וכך הופך את הסרט לרפלקסיבי גם בצורת השימוש בסאונד.

אורסון וולס מתנסה בצילומי חוץ ולא באולפן לדוגמא סצנת הנסיעה במכונית.      

אמנם האזרח קיין ומגע הרשע סרטים שונים אך ניתן לראות את המשותף ביניהם

בתמא [נושא] ברובד האישי אדם עולה לגדולה ונופל תמה זאת נמצאת גם באזרח קיין. ברובד הביוגרפי זהו הסרט ההליוודי האחרון שוולס ייצר ניתן למוא הקבלה בין נפילתו של הבלש ולחייו של אורסון וולס, למעשה הוא סולק מחדר העריכה דבר שלא מנע מהסרט לזכות בפסטיבל ונציה של 1958.